התורה מספרת כי לאחר המבול התיר הקב״ה לנח ולבניו לאכול בשר, דבר שהיה אסור לאדם קודם לכן:
וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: (בראשית ט, א–ג)
ואולם, לצד ההיתר הציבה התורה גבול. בפסוק הבא נאמר:
אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:
כלומר, אין לאכול בשר שניטל מבעל חיים בעודו חי.
מה השתנה לאחר המבול? מדוע הותר דבר שהיה אסור קודם לכן, ומדוע גם עתה הוגבל ההיתר?
תאוות האכילה היא מן היצרים החזקים שבאדם. האכילה ממלאת צורך גופני, אך יש בה גם עונג; וכאשר העונג נעשה למרכז החיים, עלול האדם להשתעבד להנאות העולם. מן האדם הראשון ובניו נדרשה מדרגה גבוהה של קדושה: להסתפק בצמחים ובפירות, ולהימנע מאכילת בשר, שיש בה שמחה ותענוג גדולים. אלא שהאדם לא הצליח לעמוד בדרישה הגבוהה הזאת. במקום להתעלות מכוחה, הוא הלך וירד, עד שההנאה עצמה נעשתה בעיניו לתכלית.
על כן התירה התורה לאדם לאכול בשר. אין מטרת ההיתר להפוך את ההנאה לתכלית החיים, אלא לאפשר לאדם לחיות עמה במידה ובאיזון, מבלי להתכחש לצורכי גופו ומבלי לאבד את שאיפתו לקדושה.
עם זאת, התורה לא הסירה את הרסן לגמרי. היא הסירה את הרסן המכביד, אך הותירה את זה המכוון את האדם בדרכו: הבשר הותר באכילה רק לאחר שבעל החיים מת. בהמשך, עם הופעתו של עם ישראל, תציב התורה מדרגות נוספות של קדושה — הגבלה למינים המותרים באכילה, חובת שחיטה והלכות נוספות הנוגעות לבשר.
כך מלמדת אותנו כי האדם אין תכלית חייו ההנאה, אלא ההנאה היא פרט מחייו שמביא אותו אל האושר שיאפשר לו לעבוד את ה'.