בפרשת בהר למדנו על האיסור להלוות בריבית, ואילו בפרשתנו אנו לומדים על האיסור ללוות בריבית:
לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ (דברים כג, כ).
ומסביר רש"י: אזהרה ללווה שלא ייתן ריבית למלווה.
שורש האיסור ללווה
אנו מבינים היטב את האיסור המוטל על המלווה – ניצל את מצוקתו של אדם עני כדי להתעשר ללא שום סיכון, שכן הוא אינו מלווה ללא ערבויות. אך שואל האדם: הלווה מה חטאו ומה פשעו? הרי הוא עני ונאלץ ללוות בעל כורחו! נראה כי גם התנהגותו של הלווה טומנת בחובה בעיה וחומרה מצד עצמה. הלווה, הזקוק לכסף למחייתו, בוחר פעמים רבות ב"דרך הקלה" במקום להשקיע מאמצים ועבודה מרובה. ההלוואה אמנם מעניקה לו מענה מיידי לצרכיו, אך לטווח הארוך היא מסכנת את יציבותו הכלכלית. סוף דבר, יהא עליו להחזיר את הכסף למלווה – לא רק את קרן ההלוואה, אלא אף סכום נוסף בדמות ריבית. בכך, הוא מעמיס על עצמו עול והתחייבויות כבדים פי כמה.
פגם במידת הביטחון
שורש חטאו של הלווה יונק מפגם וחיסרון במידת הביטחון בהקב"ה. תחת להוסיף ולהשקיע בעמלו כדי להתפרנס בכבוד ולבקש סיוע מאת השם, הוא תולה את תקוותיו וגורלו בחברו העשיר. אולם, הלה אינו בא להושיעו לשם שמים, אלא מבקש לנצל את מצוקתו לטובת עצמו. על האדם לחיות על פי האמצעים שברשותו בלבד. התורה מעוניינת למנוע מן האדם להסתכן בלקיחת הלוואות, כדי שלא יוציא ויבזבז כספים שאינם שלו ויפקיד את עתידו הכלכלי בידי אחרים. אדם הנוהג כך מוצא את עצמו במרדף אינסופי אחר פרנסתו, ובשל כך עלול לאבד את עולמו.
הדרך הנכונה
לא זו הדרך. אם אדם נמצא בצורך אמיתי וחיוני, עליו לפנות למי מבני הקהילה המבקשים לקיים מצווה – כאלה שיסייעו לו בתרומה או בהלוואה ללא ריבית, כדי לעזור לו לעמוד על רגליו. אין להתפתות ולפנות לגורמים מנצלים. תחת זאת, יש לעמול, להתפלל, ולחיות באמונה ובפשטות על פי מה שהקב"ה זן ומפרנס.