פרשת כי תבוא | היום

אנו מגיעים לסופם של ארבעה עשורים של נדודי במדבר, וא־לוהים מחדש את בריתו עִם עַם ישראל:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נָהִיתָ לְעָם לַה' אֱ־לֹהֶיךָ." (ספר דברים כ"ז, ט'-י')

על איזה יום מדובר?

הפרשנים מציעים הסברים שונים. עבור חלקם, ארבעה עשורים של מדבר היו תהליך של התבגרות איטית של עם ישראל. הם מוכנים כיום להיכנס לברית מתוך הבנה מלאה ומודעות. עבור אחרים, עצם ההימצאות בפתחה של ארץ ישראל היא המחייבת את חידוש הברית. תורה של חוץ לארץ היא אכן מטבעה תורה של הפרט, העומד לבדו מול א־לוהים, תורה של "מאמין בודד"; בארץ ישראל, התורה פונה אל כל אחד ואחת רק לפי מידת הקשר שלו או שלה אל ההוויה הכללית של ישראל.

פירושו של רש"י

עם זאת, פירושו של רש"י הוא זה שמעורר בנו את ההדהוד העמוק ביותר:

היום הזה נהיית לעם – בכל יום יהיו בעיניך כאילו באת היום בבריתו עמו

הברית אינה אירוע שהתרחש בעבר הרחוק בין דמויות שנעלמו זה מכבר, ואשר אנו רק ממשיכים לכבד את זכרן באופן מכובד ומקיימים את התורה מתוך מסורת גרידא.

לא, הברית ראויה לשם זה אך ורק במידה שבה אנו עצמנו נכנסים אליה בכל יום מחדש; א־לוהים מצפה מכל אחד מאיתנו להביא את חלקו לבניין עולם המבוסס על ערכי התורה – ערכים שחדלים מלפשוט צורה תיאורטית וקורמים עור וגידים הודות למצוות המממשות אותם.