בפתיחת חומש במדבר, מביא המדרש שתי סיבות לשאלה מדוע ניתנה התורה דווקא במדבר. כך לשון המדרש:
וידבר ה’ אל משה במדבר סיני למה במדבר סיני מכאן שנו חכמים בג’ דברים ניתנה התורה, באש, ובמים, ובמדבר, באש מנין (שמות יט) והר סיני עשן כולו וגו’ ובמים מנין שנאמר (שופטים ה) גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים (זה בשירת דבורה כשמספרת על מתן תורה) ובמדבר מנין וידבר ה’ אל משה במדבר סיני ולמה ניתנה בג’ דברים הללו אלא מה אלו חנם לכל באי העולם כך דברי תורה חנם הם שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים. ד”א (דבר אחר) וידבר ה’ אל משה במדבר סיני אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני.
הסיבה הראשונה שמציג המדרש לכך שהתורה ניתנה במדבר, היא שהמדבר הינו מקום הפקר. בדומה לכך, התורה שייכת לכולם. המדרש מסביר כי מאותה סיבה ממש נמשלה התורה גם לאש ולמים – יסודות המצויים בטבע ופתוחים לשימושם של כל באי עולם, ללא צורך בתשלום.
אולם, יש לשאול: מדוע לא הסתפק המדרש בפסוק שלנו ובדימוי המדבר, ומה מוסיפה ההשוואה לאש ולמים? ההתבוננות במאפייניהם של יסודות אלו מעלה כי לכל אחד מהם תוספת משמעות משלו: האש מחממת, אך היא גם עלולה לשרוף; היא מחממת ומאירה דווקא את מי שניגש אליה בלב נקי. המים, מצידם, הם מקור החיות הנותן חיים לכל המציאות כולה.
ומה מוסיף על כך המדבר? התשובה טמונה בחלקו השני של המדרש, המדגיש את חשיבות הכנת הלב לקבלת התורה. הלימוד דורש פניות נפשית. אם אדם ניגש אל התורה כאשר הוא אוחז בהשקפת עולם מגובשת וקדומה, הוא לא יצליח לשמוע את קולה של התורה. אך אם הוא מגיע אליה כמדבר – פנוי מדעות קדומות ובענווה – או אז המדבר מְדַבֵּר.
התורה שייכת לכולם, ואין אדם היכול לנכס אותה לעצמו ולומר: “הבנתי שלי היא ‘דעת תורה’ ואין בלתה”. שכן, דווקא מי שמבין שהתורה היא נחלת הכלל יכול לזכות במידת הענווה, לשמוע את הדיבור האלוקי, ולהפוך את המִדְבַּר למְדַבֵּר.