הנה אברהם אבינו שומע בקול ה' ומגיע לארץ כנען, ושם מחכה לו הפתעה: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י).
רש"י אומר שהרעב היה רק בארץ ישראל: "באותה ארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקדוש ברוך הוא, שאמר לו ללכת אל ארץ כנען ועכשיו משיאו לצאת ממנה".
לפי רש"י, אברהם עמד בניסיון, כי לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה. לעומתו, הרמב"ן טוען שאברהם אבינו חטא ולא עמד בניסיון כשיצא מן הארץ. לדעתו, אברהם היה צריך להישאר בה ולבטוח בה' שיציל אותו מהרעב. מידת הביטחון נמדדת באמונה שלמה ובלתי מסויגת בהבטחות ה', ולכן אסור למאמין לעשות שום חשבון אנושי ואישי.
רש"י חולק על כך. לפיו, אברהם עמד בניסיון, וזכותו היא שלא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה. המפרשים מסבירים שחרפת הרעב הייתה גדולה מאוד, ואברהם היה עלול למות, ולכן חובתו הייתה לצאת מן הארץ ולהחיות את נפשו. אדם צריך להתחשב במציאות שבה הוא חי ולפעול לפי שיקולים רציונליים. לכן אברהם אינו אומר: "ברור שה' יצילני מן הרעב". אמונתו בה' גדולה כל כך, שהוא מקבל את כל מה שבא עליו, גם כשזה סותר לחלוטין את כל מה שהובטח לו, ובכל זאת אינו מעלה במחשבתו שום הרהור או תלונה כלפי ה'.
כך נהג אברהם גם בעקדה. אף שה' אמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב), הוא הלך לעקוד את בנו ולא שאל: איך יתקיימו הבטחות הבורא? גם כאן האמין אברהם שירידתו מן הארץ היא ודאי ירידה לצורך עלייה. אם ה' מכוון אותו ומראה לו את הדרך למצרים, עליו לנסוע לשם בלי לשאול שאלות. ואכן, הוא חזר משם עשיר פי כמה, וכך התאפשר לו להשתרש בארץ.