בסוף הפרשה מסופר על עלייתו של משה רבנו לגנזי מרומים:
"וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים לד, ו).
מדוע נקבר משה דווקא מול בית פעור, המקום שבו השחיתו בני ישראל את דרכם בעריות ובעבודה זרה?
רש"י מסביר שנקבר שם כדי לכפר על עוונותיהם של ישראל:
"מוּל בֵּית פְּעוֹר — קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית, לכפר על מעשה פעור" (סוטה יד, א).
ונשאלת השאלה: כיצד קבורתו מכפרת על חטאם של ישראל בבעל פעור?
נראה שקדושתו של משה רבנו בחייו הייתה כה עצומה, עד שהיה בכוחה לכפות על בני ישראל להתרחק מכל חטא וכיעור, בלי שתהיה בידם כל יכולת לעמוד בפניה. ואולם כפייה אינה יכולה לחנך את האדם לטווח הארוך; אדרבה, היא מפיחה בו רוח התנגדות עזה, המסייעת לו לשמור על עצמאותו. וזה מסביר את הנפילה בבעל פעור.
למעשה, שלמותו של משה בחייו רק המחישה את חומרת עוונם של ישראל, ולא היה בידו לכפר עליהם. רק לאחר מותו, כשהילת אישיותו התרחקה וחדלה לאיים בעצם נוכחותה, חלחלו אט־אט דבריו המופלאים והתנהגותו המופתית אל ליבותיהם של ישראל — ועזרו להם להתעלות ולנתב נכונה את יצריהם.
בריאת "קבורתו של משה" מבטאת אפוא גם את יצירתו של משה עצמו — את חייו השלמים, מלידתו ועד לכתו. בבין השמשות, שעת העברת המושכות לאדם, היה העולם נתון בסכנה עצומה, שמא יגברו כוחות הרוע על כוחות הטוב; ובשעה זו נבראה גם דמותו של משה רבנו — שיאיר את העולם בתורתו ובאישיותו, אך מכוח קבורתו המיועדת, לא יסנוור את הברואים ולא ימנע מהם את הבחירה החופשית.
הופעתו של משה רבנו נדרשה, אם כן, להצלת העולם מתוהו ובוהו, וקבורתו נדרשה להצלת חירותו של האדם.