רבים מדמיינים את הצדיק כאדם שמתנתק מהנאות העולם. הוא חי בקשר תמידי עם ה', מתנזר מהבלי העולם הזה ומתרחק מכל עונג גשמי. אך בפרשתנו יש שלושה פסוקים שמציגים את יצחק אבינו באור שונה לגמרי: באור של שמחה ושל חיים מלאים.
יצחק שמח עם אשתו
"וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כו, ח)
יצחק זורע ומתברך
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (בראשית כו, יב)
יצחק מבקש סעודה טובה לפני הברכה
כשיצחק רוצה לברך את בנו, הוא מבקש קודם מטעמים:
"וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית כז, ד)
צדיק של ארץ ישראל
יצחק אבינו נולד בארץ ישראל ומעולם לא יצא ממנה, אפילו בשעת רעב. כך הוא מגלם את דמותו של היהודי הארץ־ישראלי האידיאלי. הוא היה צדיק עצום, שאביו עקד אותו על המזבח, והיה מוכן למסור את נפשו לשם שמיים. ובכל זאת הוא חי חיים של שמחה.
הסיפורים על שמחתו עם אשתו, על זריעת שדותיו ועל הסעודה הטעימה מבטאים חיים טבעיים, שאינם מנותקים מהעולם הגשמי. אין פסול בהנאה מהעולם. להפך: הקב"ה רוצה שהאדם יחיה חיים טובים ונעימים, ויגשים את מטרת חייו, הרוחנית והמעשית, מתוך הנאה ושמחה.
יצחק הוא "האיש הארץ־ישראלי" הראשון, שחי בהרמוניה מלאה בין הגוף לנשמה.