בסופה של שירת האזינו, החותמת כביכול את התורה, רגע לפני שמשה מברך את ישראל — שאותם ייאלץ לעזוב — מדגישה התורה את תשומת הלב שיש להעניק לדבריו (דברים ל"ב, מ"ו). הוא (משה) אמר אליהם:
"שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת…"
רש"י מסביר ש"שימת לב" היא שיאו של תהליך:
"שימו לבבכם – צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואוזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (יחזקאל מ', ד'): בן אדם, ראה בעיניך ובאוזניך שמע ושים לבך וגו'."
רש"י, המביא את הפסוק מנביאות יחזקאל, מלמד אותנו שלושה ממדים בלימוד התורה:
לתת את העיניים לטקסט של התורה, פירושו לתפוס את האותיות המשתלבות למילים ולמשפטים. והאותיות, המילים והמשפטים הנקראים — או אפילו רק נראים — גם אם הקורא אינו מבין את משמעותם או את עומקם, מפעילים את השפעתם המיטיבה; בדומה לכל תמונה שאדם רואה, הנצרבת במוחו לעיתים אף מבלי שידע על כך.
לתת את האוזניים, פירושו להתאמץ להקשיב לדברי הרב המסביר, אך מעל הכול — כתורה חיה — לרב החי את תורתו. יותר מאשר המילים שאנו קוראים, מילים חיות אלו פונות אל ההבנה.
לתת את הלב, פירושו להתמסר לחלוטין ללימוד התורה, לרצות לספוג אותה, להיות אחד עמה. ממש כפי שהלב הגשמי מזרים דם בגופו של האדם, כך ליבו הרוחני והמוסרי שואב מן התורה את הדם המחיה והמזרים את נשמתו — וכך הוא הופך לאיש תורה.
מדוע ציינה התורה כאן רק את שימת הלב?
נראה שההסתכלות וההקשבה כלולות שתיהן בשימת הלב. כשלומדים תורה, צריך לעיין היטב בכתוב ובד בבד להקשיב לקול הבוקע ממנו. ההסתכלות היא הלימוד של כל פרט ופרט, ואילו ההקשבה היא הבנת המסר הנובע מן המכלול — שמיעת המוזיקה ההרמונית שהתורה יוצרת מכלל הפרטים השזורים זה בזה.
מכוח שימת הלב, שהיא ההבנה שהכול חשוב, מתבהרים הפרטים אחד לאחד — ומתוכם עולה המסר שהתורה שולחת לנו מבעד לכתוב.