פרשת נצבים היא פרשת הגאולה, הפרשה המכרזת על שיבת עם ישראל לארץ אבותיו:
"ושב ה' א־להיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א־להיך שמה" (דברים ל', ג').
ורש"י קורא בהתפעמות: מדוע אומר הכתוב שא־לוהים "יחזור" (וְשָב)? היה לו לומר "והשיבך" (הוא יחזיר אותך)!
רש"י מביא שני תירוצים. נבחן את התירוץ הראשון:
"השכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם".
פירושו של רש"י הוא שא־לוהים עצמו נמצא בגלות יחד עם גלותו של ישראל. כאשר ישראל אינם על אדמתם, נוכחותו של הקדוש ברוך הוא בעולם וההשגחה שלו נסתרות. אולם כל יהודי שעולה לארץ ישראל, מעניק ממשות לנבואות האלוקיות והן הוכחה באמיתות התורה: זוהי בעצם סופה של גלות הא־לוהות.
רש"י מציע הסבר שני
"שגדול יום קבוץ גליות ובקושי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו".
איזו אהבה מראה הקדוש ברוך הוא לכל יהודי ויהודי! את מה שרש"י אומר כאן, אנו חיים יום-יום. לאט אך בטוח, היהודים שבים לארצם. סיפורה של כל עלייה אישית הוא הרפתקה שלמה; כל מי שעיניו פקוחות יכול לזהות בה את הדרך שבה העולים מוחזקים בידו של הקדוש ברוך הוא, התומך בהם כדי להתגבר על כל התלאות והמכשולים.
כל יהודי חשוב בעיני ה'.