בסוף הפרשה אנו לומדים על מעשה עגלה ערופה, המובאת משום שבן אדם נרצח ולא נודע הרוצח. הסנהדרין היושבים בעיר הקרובה ביותר למקום הרצח חייבים להתוודות ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו "(דברים כא, ז).
ומסביר רש"י (שם):
"ידינו לא שפכה – וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה". והכהנים אומרים אחרי כן: "כפר לעמך ישראל".
אחר העיון בדברי רש"י עולה תמיהה רבה: אם הסנהדרין אכן מילאו את תפקידם כראוי ולא הזניחו שום אדם בקהילתם, ואף מצהירים על כך בגלוי – מדוע אם כן הם צריכים כפרה על מעשה שנעשה שלא באשמתם ולא בגרימתם? וכי מה היה עליהם לעשות ולא עשו?
מכאן אנו לומדים שעם ישראל הוא גוף אחד ויחידה אחת. אם בוצע רצח בעם ישראל, הרי שמעשה זה מהווה אות קלון לעם כולו, ואפילו אם אי אפשר להצביע על מחדל נקודתי שגרם לכך. האחריות המוטלת על הסנהדרין ועל אנשי ההנהגה היא כה גבוהה, עד שהם נתבעים ונושאים באחריות לכל פגם שמתגלה, ועליהם לפעול מעל ומעבר לנדרש.
נביא כאן את לשונו של תנא דבי אליהו (רבה פרק יב):
"ושמא תאמר, אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה… לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם, ולהגביה בגדיהם למעלה מארכבותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל… וילמדו את בני ישראל דרך ארץ… עד שיתישבו ישראל בארצם… והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים 'שלום עליך נפשי', כדי שלא להרבות עליהן את הטורח".
לולא מילאו הסנהדרין את תפקידם כראוי, ייתכן ואף הכפרה לא הייתה מועילה להם. אולם כעת, משמילאו את חובתם, אך נמצא הרוג בגבולם – אין הם פטורים לחלוטין מאחריות, ולכן הם זקוקים לכפרה.
בפתיחתו של חודש אלול עלינו להשקיע מחשבה מעמיקה: מה בכוחנו לפעול ולתקן למען החברה כולה?