על מה צריך להתחזק כל כך? אומרת התורה להימנע מאכילת דם:
רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים יב, כג).
מה כל כך קשה להימנע מאכילת דם? על קושיה זו רש"י מביא שתי תשובות של תנאים, שנראות סותרות זו את זו – אחת רואה בה מצווה שקשה לקיימה, ואחת רואה בה מצווה שקל לקיימה:
ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר: לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצווה; אם הדם, שהוא קל להישמר ממנו שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו – קל וחומר לשאר מצות.
נראה שלמעשה אין סתירה בין שני הפירושים. אכן, הדם הוא דבר מאוס, אך הואיל ויש בו מרכיבים מזינים חשובים, היו בני האדם שטופים באכילתו. התורה מדגישה כי אף שהדם מאוס והנפש נרתעת ממנו – יש להתחזק ולא להיסחף אחרי הרוב המבכר לאוכלו על אף מיאוסו. מכאן אנו למדים שכל המצוות, גם הקלות לכאורה, צריכות חיזוק.
וייתכן עוד שרבי יהודה ורבי שמעון מייצגים שתי גישות שונות לקיום מצוות בתורה. לדעת רבי יהודה, רוב מצוות התורה מתאימות לחיי האדם ולצרכיו, ועל כן אין שום קושי מיוחד לקיימן – אך איסור אכילת הדם יוצא מן הכלל בשל מנהג האומות לאוכלו, ולכן הוא דורש חיזוק מיוחד. לעומת זאת, לדעת רבי שמעון, קיום כל המצוות תובע מאמץ אדיר, כי האדם עתיר היצרים מתקשה לוותר אפילו על דברים שעשייתם מאוסה – ועל כן נדרש חיזוק גדול לחיים על פי התורה, במצוות קלות כבחמורות.
כמובן שדברי שני התנאים הם אמת לאמיתה. מצוות התורה קלות לביצוע, אך כדי להגיע להבנה זו נדרש לעיתים מאמץ אנושי רב. ומי שזוכה להבין את ערכה של היהדות וחי חיי תורה ומצוות, מרגיש עד כמה התורה מתאימה לנפש היהודית, וקיומה הופך לחלק מטבעו.