התורה פותחת פרשה זו בפירוט האיסור של הכהן להיטמא למת, ולמי מקרוביו הוא בכל זאת מחויב להיטמא:
“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וּלְבִנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא” (ויקרא כא, א-ג).
נעמוד על שתי נקודות שרש”י מאיר בפרשה זו:
א. “אין שארו אלא אשתו“ התורה יכלה לכתוב בפשטות “אשתו”, אך בחרה בניסוח עקיף ומעט עמום: “שארו הקרוב אליו”. מדוע? נראה שיש הבדל מהותי בין חובת הכהן להיטמא לקרובי דמו (הורים, ילדים ואחים) לבין חובתו להיטמא לאשתו. את כולם הוא חייב לכבד, אך כלפי אשתו עליו להרגיש שהיא חלק ממנו ממש – כבשרו שלו (“שארו”).
קרבת דם היא קרבה טבעית שאינה תלויה בבחירת האדם, בעוד שאהבה בין בני זוג היא קרבה הנובעת מבחירה. לקרבה זו יש מעלה מיוחדת, ולכן האישה, שהיא הקרבה שהכהן בחר בה, מופיעה בראש הרשימה.
ב. “לה יטמא” – מצווה. אחרי שהתורה מציינת שמותר לכהן להיטמא לקרוביו, היא מוסיפה את המילים “לה יטמא”. רש”י מסביר שהדבר בא ללמדנו שאין כאן רק רשות או היתר, אלא “מצווה”.
מהוראות אלו של רש”י עולה מסר חשוב לחיים: התנהגות של כבוד וחסד כלפי בני המשפחה דוחה את האיסור להיטמא למת. מכאן נלמד כלל גדול: במקרים שבהם האישה זקוקה לעזרת בעלה בבית (כאשר היא חולה או עייפה מאוד), עליו לבוא לעזרתה גם אם בשל כך ייאלץ להפסיד מצווה כמו תפילה בציבור או שמיעת שיעור תורה. העזרה בבית והדאגה למשפחה הן חובה הקודמת למצוות אלו.