אחד הנושאים הנידונים בפרשת אחרי מות הוא החובה להתרחק ממנהגי העמים הכנענים. התורה מפרטת את יחסי העריות שהיו אופייניים לאוכלוסיות אלו, ומציינת גם את פולחן עבודת הזרה שלהם, כגון העברת הילדים באש כאקט של סגידה. בעקבות זאת, התורה קובעת כלל כללי:
"וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ"
בנקודה זו, תוהה רש"י:
"ובחקותיהם לא תלכו – מה הניח הכתוב שלא אמר? אלא אלו נימוסות שלהן, דברים החקוקין להם, כגון טרטיאות ואיצטדיאות."
זו תהיה טעות להאמין שהיהדות שוללת את האמנות או את הספורט כשלעצמם. עם זאת, היא מציבה שני תנאים מהותיים:
- מצד אחד, יש להבין שמה שמכונה "תרבות" הוא הביטוי ולא המקור של הערכים; לפיכך, היא אינה העיקר בחיים.
- מצד שני, גם במסגרת המנוחה והפנאי, על התרבות לא לקדם רעיונות המנוגדים לתורה.
המוזיקה, שיכולה לרומם את הנפש, עלולה גם לעורר את היצרים השפלים ביותר. הספורט, שהוא אמצעי להעניק לאדם את הרווחה והבריאות הגופנית הנחוצים כדי לעבוד את ה' טוב יותר, עלול להפוך לזירה של אלימות וגידופים. זהו העיוות שהתורה שוללת.
לסיכום, התורה אינה מצווה עלינו רק משמעת של ציות למספר חוקים. היא מציעה לנו עולם של ערכים ומעניקה לנו את אמות המידה לחיים הראויים להנחות את כלל פעילותנו.