בפרשה זו אנו קוראים את הסניגוריה היפה ביותר בזכות לימוד התורה:
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: (דברים ו', ז')
ורש"י מפרש:
שלא יהא עיקר דבורך אלא בם. עשם עיקר ואל תעשם טפל
לפיכך, לימוד התורה אינו עניין משני בחייו של יהודי. הוא השתי וערֵב שלהם. ללא ספק, צריך לקבוע עיתים לתורה, כפי שפוסק היטב השולחן ערוך (אורח חיים צקנה, א):
אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש; ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה.
אך רש"י אומר לנו כאן שאפילו זמן קבוע זה אינו מספיק. התורה חייבת להיות חלק מאתנו. אפילו סביב שולחן האוכל או במהלך טיול משפחתי, שיחתנו הטבעית סובבת סביב התורה, האתיקה והערכים של היהדות.
אין מדובר בהקצאת חלקים מחיינו לתורה; עליה להיות חלק בלתי נפרד ממי שאנו.