משה רבנו מזמין את יתרו להתלוות לעם ישראל בדרכו לארץ ישראל. יתרו מסרב, ותשובתו חד משמעית:
“וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ” (במדבר י, ל). גם תחנוניו של משה “אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ… וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם” אינם מועילים. יתרו נשאר אטום וחוזר לארצו ולמולדתו.
מסירובו של יתרו לעזוב את ארצו ואת מולדתו אנו מבינים שאף שהוא התגייר גיורו לא היה שלם, והוא אף פעם לא ראה עצמו כיהודי. גיור אינו מסתכם רק בקבלת מצוות התורה. גיור אמתי דורש מהמתגייר לשנות את זהותו, לעזוב את ארצו ואת מולדתו לטובת ארץ ישראל, ולקשור את עתידו בעתיד העם היהודי.
דברי יתרו הפוכים מהתנהגותו של אברהם אבינו, שקם וצעד לכיוון ארץ ישראל מיד עם קבלת ההוראה “לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ”.
ועל כן, אברהם אבינו, שקיבל עליו ללכת לאן שיוליכהו הקב”ה, זכה להקים את העם היהודי. ואילו יתרו, שגיורו והצטרפותו לעם היהודי לא היו אמתיים, לא נמנה עם העם ובמרוצת השנים נעלם מההיסטוריה.