הקדוש ברוך הוא מזרז את עם ישראל לכבוש את הארץ שהובטחה לאבות:
"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים א, ח)
רש"י תמה: אם כבר נכתב "הארץ אשר נשבע לאבותיכם", מדוע יש צורך לפרט ולציין את שמותיהם – "לאברהם, ליצחק וליעקב"? רש"י מתרץ
לאבתיכם – למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב? אלא: אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו.
על אף שעם ישראל נולד מתוך השלשלת המשותפת של שלושת האבות, רש"י מדגיש כי כל אחד מהם נושא ערך ייחודי ועילאי בפני עצמו, המהווה עילה וזכות עצמאית להנחלת הארץ לבניהם:
אברהם אבינו – כוח האמונה וההבטחה: אברהם הוא המאמין הראשון. שיבת עם ישראל לארצו היא מימוש הבטחתו של ה' לאברהם, והתגשמותה היא עדות חיה לנוכחות האלוקית בעולם. אף שעל פי השכל האנושי נראתה הבטחה זו כבלתי אפשרית, אברהם האמין בה' ובוטח בדברו באופן מוחלט. זכות אמונתו התמימה בהבטחת הארץ היא סיבה ראויה ומספקת בפני עצמה להורשת הארץ לבניו.
יצחק אבינו – מסירות הנפש והקשר המוחלט לארץ: יצחק, שנעקד על גבי המזבח, מגלם בכל ישותו את השעבוד המוחלט ואת מסירות הנפש לציווי ה'. הרצון לעבוד את ה' בשלמות הוא ערך נעלה, המצדיק את הענקת הארץ המיועדת לקיום המצוות לעם ישראל. בנוסף, יצחק קידש את עצמו בקדושת הארץ ולא עזב אותה מעולם, גם בימי רעב. בזכות קשרו הבלתי אמצעי והנצחי לארץ, ראויים בניו לרשת אותה.
יעקב אבינו – שלמות המשפחה, אחדות העם והנאמנות לדורות : יעקב הוא האב ש"מיטתו הייתה שלמה" – כלומר, כל בניו ללא יוצא מן הכלל המשיכו את דרכו ונשארו חלק מעם ישראל. בכך מגלם יעקב את עצם הקמתו של העם היהודי. כדי לחיות חיי אומה שלמים, על העם לשכון בארצו שלו, ומכאן שערך אחדות האומה הוא סיבה מספקת להנחלת הארץ. יתרה מכך, יעקב הנחיל לבניו את ערך הנאמנות לארץ גם בזמן הגלות, כאשר דרש והתעקש להיקבר דווקא בארץ ישראל.
גם אנו נמשיך להאמין בה' בכל כוחנו, נקיים את מצוותיו במסירות, נדבוק בארצנו ונקים משפחות הנאמנות לדרך אבות.