בפרשתנו אנו קוראים על חטאם של נדב ואביהוא, אשר הקריבו "אש זרה אשר לא ציווה ה'" ונענשו במיתה בתוך המשכן. למרבה הפלא, התורה מעידה על קרבתם המיוחדת לקדוש ברוך הוא בפסוק: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". רש"י מביא על כך את דברי משה לאהרן:
יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך; עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.
כאן עולה השאלה: כיצד ניתן לומר על מי שחטאו ונענשו במיתה שהם גדולים ממשה ומאהרן? נראה שמעלתם הגדולה של נדב ואביהוא וחטאם – חד הם. משה ואהרן התאפיינו בענווה עצומה, ומתוך ענוותנותם נרתעו מלקבל על עצמם תפקידי שררה והנהגה: משה קיבל עליו את שליחות הגאולה רק לאחר שה' הפציר בו, וגם אהרן לא שש לקבל את כהונתו. נדב ואביהוא, לעומתם, מלמדים אותנו שיעור אחר: בעבודת ה' אין להמתין להזמנה אישית או להצעת תפקיד רשמית – על האדם ליזום.
בהתלהבותם לפעול ללא שיהוי, הם התעלו אף על משה ואהרן. אולם, דווקא התלהבות זו טמנה בחובה מכשול; היוזמה כשלעצמה הייתה מבורכת והעידה על גדלות נפש, אך היא נבעה מרצון אישי "להתקרב" ולחוות "אורות", מבלי לעצור לרגע וללמוד ממשה ומאהרן את אורחות עבודת ה'. למרות זאת, הדרך שהתוו נותרה דרך אמת: על האדם להיות יוזם ופעיל. מנדב ואביהוא נלמד את החובה ליזום כל פעולה שיש בה כדי לעזור ליהודי ולסייע לכלל ישראל – הן במישור החומרי והן בפעולות לחיזוק הקשר של עמנו לה' ולמצוותיו.