פנחס הוא אליהו: בין קנאות הורסת לקנאות בונה
בסוף פרשת בלק אנו פוגשים את פנחס, המקנא לה’ והורג את זמרי בן סלוא ואת האישה המדיינית. מעשהו הנועז הצליח לעצור את חרון אפו של הקדוש ברוך הוא, ובפתח פרשתנו (פרשת פנחס) ה’ מעניק לו את “בריתי שלום”. ברית זו משמשת כעדות א-לוהית לכך שכוונתו הכנה של פנחס לא נבעה חלילה מיצר של אלימות או קנאות קטנונית, אלא מרצון טהור להציל את עם ישראל מהמגפה שפרצה בעקבות חטאי הזנות עם בנות מדיין. חז”ל מלמדים אותנו כי “פנחס הוא אליהו“. ואכן, גם אצל אליהו הנביא אנו מוצאים קנאות אדירה לה’, כפי שמעיד הכתוב:
“וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה’ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה’ אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ” (מלכים א’, י”ט, ט’-י’).
מתוך הידיעה שפנחס הוא אליהו, ברור לנו שגם כוונתו של אליהו בקנאתו – הן כשהביא לגזירת עצירת הגשמים והן במעשיו הנפלאים והדרמטיים בהר הכרמל – הייתה אחת ויחידה: למנוע מעם ישראל להמשיך בדרכם הרעה, כדי להצילם מכליה חלילה. פנחס הוא אליהו.
אולם, למרות כוונתו הטהורה של אליהו, ה’ מבהיר לו כי דרך זו אינה מתאימה עוד. כך מתואר בהמשך המעשה במערה:
“וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה’ וְהִנֵּה ה’ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה’ לֹא בָרוּחַ ה’, וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה’. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה’, וְאַחַר הָאֵשׁ – קוֹל דְּמָמָה דַקָּה” (שם, י”א-י”ב).
ודווקא בתוך קול הדממה הדקה נמצא ה’.
במעמד זה מלמד ה’ את פנחס-אליהו שיעור היסטורי: רק לעיתים נדירות ביותר, בזמן שנוכחות ה’ גלויה וברורה לחלוטין (כמו בימי המדבר), הדרך לעצור את כעס ה’ היא באמצעות מעשה קיצוני של פגיעה והריגה. בזמנים אחרים ובדורות הבאים, יש לתעל ולכוון את אותה קנאות לה’ צבאות אל אפיק אחר לגמרי – אל “קול דממה דקה”.
כיצד נראית קנאות של “קול דממה דקה” כאשר בני ישראל יושבים בארצם? היא מתבטאת בבנייה וברוח: עוד מעשה של חסד ונתינה. עוד שיעור תורה שמפיץ אור. הקמת עוד מוסד חינוך ובית ספר. הפעלת עוד דוכן שמקרב ומציג את יופייה של היהדות בדרכי נועם.
זוהי הקנאות האמיתית הנדרשת מאיתנו. היא אינה מיועדת להרוס, להחריב או להעמיק את הקרע, אלא דורשת מאיתנו מסירות נפש בפעילות בונה, כדי שכבוד ה’ ושמירת מצוותיו יהפכו לנחלת הכלל מתוך אהבה ורצון. רק בדרך זו נמנע חלילה את חורבנו של עם ישראל, כפי שמסכם הנביא מלאכי בנבואתו על אליהו לעתיד לבוא:
“זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה’ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם” (מלאכי ג’, כ”ב-כ”ד). הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו רעיון יסודי: הקנאות וההתלהבות הפנימית הן כוחות טובים וחשובים, אך חובה עלינו לנתב אותם במסירות עצומה לקירוב לבבות. זוהי הדרך היחידה שאינה מביאה לחורבן, אלא בונה את הקומה הרוחנית של האומה ומזרזת את הגאולה השלמה. פנחס הוא אליהו.