בני ישראל היו צמאים והתלוננו. הקדוש ברוך הוא שלח את משה לדבר אל הסלע כדי שזה יוציא מים בשפע, והנה משה מכה את הסלע במקום לדבר אליו. בעקבות זאת, משה נענש בחומרה רבה: הוא לא ייכנס לארץ ישראל.
מקרא הטקסט הזה מותיר אותנו המומים למדי! סלעים המוציאים מים – בין אם מכים אותם ובין אם מדברים אליהם – אינם חלק מהחוויה המוכרת לנו בחיי היומיום. אם אכן הייתה כאן חטא מצד משה, במה הוא בדיוק התבטא, ומדוע הוא נחשב לחמור כל כך?
הכתוב מציין שאילו היה משה מדבר אל הסלע, שמו של ה’ היה מתקדש בכך. רש”י מסביר (במדבר כ’, י”ב):
לְהַקְדִּישֵׁנִי – שֶׁאִלּוּ דִּבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וְהוֹצִיא מַיִם, הָיִיתִי מִתְקַדֵּשׁ לְעֵינֵי הָעֵדָה, וְאוֹמְרִים: מָה הַסֶּלַע הַזֶּה שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְנָסָה מְקַיֵּם דְּבָרוֹ שֶׁל מָקוֹם, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
ישנן שתי דרכים שבאמצעותן ניתן להביא אדם אל התבונה: אפשר לאלץ אותו בכוח הזרוע, ואפשר לשכנע אותו בכוח הדיבור והמילים.
התורה מעדיפה בבירור את הדרך השנייה, וזהו בדיוק השיעור שהיא ביקשה ללמד כאן. מעשהו של משה – במידה כזו או אחרת – הטיל מסך וטשטש את המסר הזה.
אין לשאוף להכניע, אלא לשכנע. התורה מבקשת מן האדם הרבה מעבר לציות וסמכות בלבד – היא מבקשת את החיבור הפנימי ואת השותפות שלו.