פרשת יתרו מבטאת נקודת שיא בכל התורה כולה – בהתגלות ה’ ונתינת התורה לעם ישראל לדורותיו. ההכנה לקראת מתן תורה מתוארת הן בפרשת יתרו הן בסוף פרשת משפטים, אך התיאורים מעט שונים בין שתי הפרשיות.
בפרשתנו מתואר כי משה רבנו הוציא את בני ישראל מן המחנה והביאם אל הר סיני:
“וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱ־לֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר” (שמות יט, יז).
בפרשת משפטים מתוארת כריתת ברית בין ה’ לישראל לפני המעמד:
“וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה’ עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה” (שמות כד, ח).
גם תגובת העם למאורע שונה במקצת. בפרשת יתרו נאמר:
“וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה” (שמות יט, ח);
ובכריתת הברית בפרשת משפטים מתואר:
“וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כד, ז).
נראה כי יש שני ממדים במעמד הר סיני: ממד הנתינה, שבו העם הוא בבחינת מציית, וממד הקבלה, שבו העם בבחינת שותף. שני הממדים נחוצים הם, כי מצד אחד חשוב שיסגל האדם לעצמו את תכונת היראה ויכולת הציות, ומצד שני אין תחליף להפנמה ולשיתוף פעולה, כי אלמלא הן עשוי האדם לפעול כחפץ מתוכנת ולא כאדם.
בפרשת יתרו הדגש הוא על הנתינה, על הופעת רצון ה’ בעולם, ועשרת הדיברות עצמם הם פקודות החלטיות שאינן משאירות מקום לערעור או לוויכוח. משום כך נאמר שמשה הוציא את בני ישראל לקראת הא־לוהים והם התייצבו בתחתית ההר וחרדו מאוד, ובעת מתן תורה נאמר עליהם “וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק” (להלן כ, יד).
לעומת זאת בפרשת משפטים בני ישראל שותפים מלאים בתהליך – הם אינם רק עומדים ושומעים אלא גם לומדים תורה מפי משה וכורתים ברית הדדית עם ה’, ועל כן הם אינם מסתפקים באמירת “נַעֲשֶׂה” ונציית, אלא מכריזים “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” – עשייה מתוך הבנה והפנמה.
כריתת הברית מורה כי ה’ אינו מסתפק בנתינה חד צדדית של התורה לישראל. אשר על כן מופיעה בחינה זו של מתן תורה אחרי רשימת המצוות והמשפטים, שכן המשפטים הם המעידים כי העם אחראי להקמת חברה המבוססת על חוקים הוגנים הנובעים מערכים של צדק ומוסר, וכי הוא שותף להורדת התורה הא־לוהית אל חיי המעשה.