פרשת תרומה עוסקת בעיקרה בבניין המשכן וכליו, ואילו פרשת ואתה תצוה מתמקדת בבגדי הכהונה ובעבודתם. אולם בסופה של הפרשה אנו שבים ועוסקים בכלי נוסף – מזבח הקטורת, העומד בהיכל – וכאילו נשמט מקומו בפרשת תרומה. מדוע נזכר הוא רק כאן?
השולחן שבהיכל מבטא את הדרישה שכל עיסוקינו הכלכליים יהיו מיוסדים על ערכי התורה השוכנת בקודש הקודשים. המנורה מסמלת את חובתנו להפיץ את אור התורה הקבועה בקודש הקודשים אל העולם כולו. מזבח הנחושת שבחצר מלמד כי אף תחומי החיים החומריים – כאכילה וכשחיטה – יכולים להתקדש ולהיעשות חלק מעבודת ה’.
ומה עניינו של מזבח הזהב, שעליו מקטירים את הקטורת?
הקטורת מורכבת מאחד עשר סממנים, המבטאים את שלמות כלל הערכים ואת מכלול חלקי עם ישראל – צדיקים, בינוניים ואף רחוקים. חז”ל לימדונו שאחד מן הסממנים הוא החלבנה, שריחה רע, ואף על פי כן אם תחסר – הקטורת פסולה. מכאן שמזבח הזהב הוא מזבח של כלל ישראל כיחידה אחת, הבנויה מכל מרכיביה. דווקא באחדות זו – כאשר הכול מצטרף יחד – עולה הריח לפני ה’, ונוצרת אחדות בין ישראל לאביהם שבשמים.
מזבח הקטורת הוא אפוא מזבח השלום – שלום בינינו לבין עצמנו ושלום בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. ידוע שהשלום הוא חתימת כל הברכות; גם אם מצוי שפע רב, בלא שלום אין בו קיום, שכן המחלוקת פוגעת בכל חלקה טובה.
לכן עבודת המשכן ויצירת בגדי הכהונה נחתמות במזבח הקטורת – מזבח השלום – שהוא ייעודנו ותכליתנו.
בעת שאנו לומדים את פרשת ואתה תצוה, עלינו לקבל על עצמנו לפעול להרבות אחדות: בתוך המשפחה, בשכונה ובכל חלקי עמנו. כל צעד של חיבור מקרב אותנו לאבינו שבשמים ומביא עמו שלום וביטחון.