פרשת כי תשא עוסקת בעגל הזהב, המוכר גם כ”עגל מסכה”. בפסוק מובא:
“וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות ל”ב, ד).
רש”י מפרש את המילה “מסכה” כ”מתכת”. אך עולה השאלה: מדוע התורה אינה משתמשת במילה “מתכת” או “זהב”? ניתן להסביר זאת בשתי דרכים:
א. חופש הרצון
בני ישראל לא האמינו באמת שהעגל שיצרו הוא זה שהוציאם ממצרים. בעיניהם, העגל היה מסך, שכן ההתגלות הא-לוהית הייתה טראומטית. לשמוע את הקב”ה, לאחר שהצילם ממצרים, ולדרוש מהם לקבל את מצוותיו, הייתה דרישה קשה לעיכול. ברגע זה, הם איבדו את חופש הרצון.
על כן, הם ניסו לשוב ולהיות בני אדם, ולכן יצרו מסך ביניהם לבין הא-ל האמיתי. בכך, הם חזרו להיות בעלי רצון חופשי, והעזתם לסרב לה’ אפשרה להם, עם הזמן, לומר “כן” לכל מצוותיו מתוך רצון פנימי אמיתי ולא כרובוטים.
ב. כיסוי למציאות
המסכה היא כיסוי שמסתיר את המציאות האמיתית של בני ישראל. העגל לא היה בעיניהם האל האמיתי, אלא מסכה, ובפנימיותם הם נשארו נאמנים לה’. העגל מייצג חטא, אך הוא חיצוני לזהותם האמיתית. החטא הוא תאונה, בעוד שעבודת ה’ היא מהותם הפנימית.
שני הפירושים הללו משלימים זה את זה: כדי להשתחרר מהכפייה, עשו בני ישראל את מה שעשו, אך זה לא פוגע באני האמיתי שלהם, שזה הנעשה והנשמע שנאמר בסיני.
פורים וקבלת התורה בפורים, קיבלו היהודים ברצון, ללא כפייה, את מה שניתן להם במתן תורה. הניסים היו נסתרים, ואת הקבלה עשו בלב שלם. המטרה היא להפוך נתינה נדרשת לקבלה אמיתית ופנימית. שניהם, הנתינה והקבלה, מלווים את עם ישראל לאורך ההיסטוריה