התורה מספרת שכיור הנחושת, ששימש לטהרת ידיהם ורגליהם של הכוהנים, נעשה מהמראות שתרמו נשות ישראל למלאכת המשכן (שמות לח, ח).
דיוק זה הוא יוצא דופן. אכן, התורה מציינת שבני ישראל הביאו את חומרי הגלם הדרושים להקמת המשכן ולעשיית כלי הקודש, אך לרוב היא אינה מתעכבת על מקור החומרים. מדוע, אם כן, הפירוט הזה? וכי איננו יודעים למה משמשות מראות? רש”י מסביר:
בנות ישראל היו בידיהן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף על פי כן, לא מנעו מלהביא אותן נדבה למשכן.
ורש”י ממשיך ומתאר את תגובתו של משה: היה משה מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. לכן, אומר רש”י, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מתערב כדי ללמד את סדר העדיפויות האמיתי:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: “קבל! כי אלו חביבים עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים”. כשהיו בעליהם עייפים בעבודת פרך, היו הנשים מביאות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם. ואז היו נוטלות את המראות ומתגרות בהן, מביטות במראה יחד עם בעליהן ואומרות: “אני נאה ממך!”. בכך היו מעוררות את תאוות בעליהן, מתעברות ויולדות, שנאמר: “תחת התפוח עוררתיך” (שיר השירים ח, ה). וזהו שנאמר “במראות הצובאות”.
רש”י נפלא זה מזהיר אותנו מפני טעות חמורה בהבנה: עלינו לדעת ש”יצר הרע” אינו רע כשלעצמו. גם הוא נובע מהאופן שבו ברא אותנו א־לוהים. כמו בכל דבר, אנו עלולים כמובן לעשות בו שימוש לרעה, אך הוא זה שמעניק לנו את האנרגיה החיונית המאפשרת לנו להיות ולפעול. ללא היצר, האדם לא היה יוצר דבר. ללא שאיפות, ללא רצונות וללא דחפים, האדם היה יצור חסר תנועה – בחינת גולם!
גדולת האדם טמונה ביכולתו למשול באנרגיות הללו כדי לרתום אותן לשירות השליחות שהוטלה עלינו על פי רצון ה’.