- מבוא – מצבי רוח משתנים
- וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ – כיצד שמחים בחג?
- שׂימוח אחרים – תנאי לשׂמחה של מצווה
- צירוף – שיתוף המביא לזיכוך
- כיצד משׂמחים את בני המשפחה?
- למה יש מצווה לשׂמוח?
- לפעמים מותר להיות עצוב…
- סוף דבר
מבוא – מצבי רוח משתנים
כולנו מכירים את התופעה – אצלנו ואצל סובבינו – שינויים במצב הרוח. יש שאנו מרגישים שׂמחים, ויש שאנו עצובים. האם יש ביהדות מצב רוח מסוים שהוא ה”נכון” ו”מותר”, ויש מצב רוח שראוי להימנע ממנו? האם הן שׂמחה הן עצב מותרים ובלבד שלא יהיו קיצוניים? ננסה לבדוק מה התורה אומרת לנו בעניין זה.
וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ – כיצד שמחים בחג?
יש בתורה מצוות שעניינן שׂמחה, לדוגמה: “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ” (דברים טז, יד). המצווה אמורה בחג הסוכות, אבל אנו מבינים שגם ברגלים האחרים צריכים להיות בשׂמחה.
כיצד שׂמחים בחג? נתבונן בפסוק: “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ” (שם); והפסוק שאחריו חותם במילים: “וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ” (שם, טו). בשלושת הרגלים עולים לירושלים ומקריבים קורבנות, וכמובן עורכים סעודה גדולה ומכובדת, ו… שׂמחים. מה יש בסעודה הזאת שמעורר בנו שׂמחה? ברגלים מקריבים קורבן שלָמים, שלמי חגיגה. רש”י מסביר את פשר השם “שלָמים”: “שמטילין שלום בעולם. שלמים – שיש בהם שלום למזבח, לכהנים ולבעלים”.[1] יש קורבנות שבשׂרם איננו נאכל כלל והם מוקטרים כליל על המזבח, ויש שהכוהנים אוכלים מבשׂרם. קורבן שלמים – גם הבעלים אוכלים מן הבשׂר, והאכילה – מצווה היא. ולדעת הרמב”ם אין מסתפקים בשלמי חגיגה ומוסיפים עליהם: “והשׂמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שׂמחת חגיגה”,[2] וכשעורכים סעודה גדולה, מן הסתם גם שותים יין (בקידוש, אבל לא רק בקידוש), “וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ” (תהלים קד, טו). השׂמחה שבלב מביאה את האדם לרוממות הרוח וגם הגוף מתרומם – הרגליים מתרוממות מעל הקרקע ופוצחות במחול סוחף. בתנ”ך אנו מוצאים פסוקים שמהם עולה הקשר בין אכילה ושתייה (ובייחוד של בשׂר ויין) לשׂמחה, לדוגמה: “וְגַם הַקְּרוֹבִים אֲלֵיהֶם… מְבִיאִים לֶחֶם… וְיַיִן וְשֶׁמֶן וּבָקָר וְצֹאן לָרֹב כִּי שִׂמְחָה בְּיִשְׂרָאֵל” (דברי הימים א יב, מא), “אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ” (קהלת ח, טו), “לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱ־לֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ” (קהלת ט, ז); וגם הקשר בין שׂמחה למחול: “הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה” (תהלים ל, יב); “וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים… וְהַמְּחֹלוֹת… בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים” (שמואל א יח, ו).
אם כן, ההנאה ממנעמי העולם מעוררת בנו שׂמחה, ואם כל זה קורה בחג – הרי לנו שׂמחת חג. שׂמחנו – בוודאי. האם קיימנו את מצוות השׂמחה? לאו דווקא.
שׂימוח אחרים – תנאי לשׂמחה של מצווה
לא כל שׂמחה היא שׂמחה של מצווה. מה הופך שׂמחה “סתם” לשׂמחה של מצווה? נתבונן שוב בפסוק שבו מופיעה מצוות השׂמחה בחג הסוכות: “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ” (דברים טז, יד). הציווי מופנה אל כל אחד בישׂראל – התורה פונה אל המצֻווה בלשון “אַתָּה”, ומייד מצרפת אליו רשימה שלמה של מי שישׂמחו איתו: “וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ” – קשה לשׂמוח לבד, ובמאמר מוסגר נזכיר שאכילת בשׂר הקורבן מוגבלת בזמן, ואיש אחד איננו מסוגל לאכול את כל הבשׂר הזה לבדו ובוודאי לא לגמור הכול בזמן. הוא זקוק ל”תגבורת”. אל דאגה, הוא לא יכול, אבל גם איננו צריך. העלייה לרגל וסעודת החג הן אירועים משפחתיים מובהקים. אם כן, אך טבעי שבניו ובנותיו של האדם יצטרפו אליו לשׂמחה. העבד והאמה סמוכים כידוע על שולחנו ואוכלים משלו, ואם כן צירופם גם הוא מובן, ולא זו בלבד: אולי אם “נצ’פר” אותם בסעודת חג עשירה ומפנקת, אחריה ישובו לעבודתם במשנה מרץ – משתלם, ללא ספק. ואולם הרשימה טרם הסתיימה. יש בהּ אנשים נוספים: “וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה” – התורה מצווה אותנו לצרף גם אותם אל שולחננו ואל שׂמחתנו. צירופם ושׂמחתם הם תנאי לשׂמחת המצווה שלנו (ובלעדיה “אין זו שׂמחת מצוה אלא שׂמחת כריסו”).[3] איך הם קשורים לכל העניין?
צירוף – שיתוף המביא לזיכוך
את הדמויות האלה אנו רגילים לפגוש בהקשרים אחרים – אלו אנשים שהחברה כולהּ מצֻווה לדאוג למילוי מחסורם: לבני לוי אין נחלה משלהם, והם אינם יכולים להתפרנס מפרי אדמתם, ולכן אנו מצֻווים לתת להם מעשׂר; והגר, היתום והאלמנה – הם המסכנים, שנסיבות החיים דחקו אותם לשולי החברה ולקשיי פרנסה, ואנו מצֻווים לתת להם משלנו, כפי שקובעות מצוות שונות שאנו רגילים לכנותן בשם הכולל “צדקה”: מתנות עניים בשׂדה (לקט, שכחה ופאה) ובכרם (פרט ועוללות) ומעשׂר עני.
והינה בסעודת הרגל, התורה אינהּ קובעת שיעור מסוים שאותו עלינו להפריש מסעודתנו ולתת להם כדי שלא ירעבו ובנתינה זו נצא ידי חובה. לא ולא. עלינו לדאוג שיאכלו, ייהנו וישׂמחו. כדי שהשׂמחה שלנו תיחשב שׂמחה של מצווה – אנו זקוקים לשׂמחה שלהם.
הרמב”ם לימדנו שׂמחת חג מהי:
“כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שׂמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשׂה מצוה גמורה, אלא חייב לשׂמח העניים והאמללים שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה, מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו, ומי שאכל זבחיו ולא שׂמח אלו עמו עליו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ומצוה בלוי יותר מן הכל לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשׂר לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו ולשׂמחם או יתן להם מתנות בשׂר עם מעשׂר שלהם כדי שימצאו בו צרכיהם, וכל העוזב את הלוי מלשׂמחו ושוהה ממנו מעשׂרותיו ברגלים עובר בלא תעשׂה שנאמר השמר לך פן תעזוב את הלוי.”
(רמב”ם הלכות חגיגה פרק ב)
הרמב”ם מסביר שיש מדרג, והלוי קודם לאחרים. לעיל צוין שהסיבה שצריך לדאוג לו היא העובדה שאין לו נחלה משלו. הרמב”ם מדייק ומבהיר את הקושי של הלוויים: נחלה משלהם אין לכולם, אבל אלו מביניהם שהם כוהנים – זוכים במתנות כהונה ונהנים מבשׂר קורבנות. הלוויים שאינם כוהנים – אינם מקבלים מתנות כמותם, ולכאורה “יצאו קירחים מכאן ומכאן”, ולכן חשוב לדאוג להם. מלבד זאת, בני שבט לוי התמסרו ללימוד תורה בעַם ישׂראל. הם עברו ממקום למקום ולימדו תורה לכול, מבלי לקבל שׂכר על פועלם. הרמב”ם מדייק עניין נוסף: המזמין לסעודתו את האנשים שהתורה ציוותה לצרף – חייב להאכילם ולהשקותם “כפי עָשרו”: אם איננו בעל אמצעים וסעודתו שלו צנועה, כך תהיה גם סעודתם; אך אם הוא אמיד ומעלה על שולחנו יין משובח ומטעמים – כל הטוב הזה יוגש לכולם, והמארחים והאורחים ייהנו ממנו יחד. הנאת האורחים היא תנאי לקיום המצווה של המארחים. כאשר אנו מצרפים אותם לשולחננו (משתפים אותם בסעודתנו) אנו עצמנו מצטרפים (מזדככים), וזוכים במצווה.
ובהקשר זה, הערה חשובה נוספת בעניין הלוי: אדם שלא יזמין לסעודתו לוי – מלבד העובדה שלא יצא ידי חובת מצוות עשׂה “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ”, יעבור על לא תעשׂה: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת־הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ” (דברים יב, יט).
כיצד משׂמחים את בני המשפחה?
לשׂמחת הלוי, הגר, היתום והאלמנה – די בצירופם לשולחננו ברוחב לב ובמאור פנים. לדאגה לשׂמחת בני הבית – לא די בזה (אולי משום שהם ממילא סמוכים על שולחן ראש המשפחה והוא חייב לדאוג למזונותיהם). יש להניח שהם נהנים מן הסעודה וגם שׂמחים בהּ, ובכל זאת לשׂמחת חג שלהם, נחוצות פעולות המותאמות להם – למעמדם, לגילם וכדומה:
“כיצד הקטנים? נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות; והנשים? קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשׂר ושותין יין שאין שׂמחה אלא בבשׂר ואין שׂמחה אלא ביין.”[4]
(רמב”ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה יח)
למה יש מצווה לשׂמוח?
“משרשי המצוה, לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשׂמוח לפרקים כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים ואל המנוחה ואל השינה, ורצה האל לזכותנו אנחנו עַמו וצאן מרעיתו וציונו לעשׂות השׂמחה לשמו למען נזכה לפניו בכל מעשׂינו. והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם ציונו לכלכל החומר בדבר השׂמחה הצריכה אליו. וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שׂובע השׂמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך היושר יותר מדאי. ואשר עמו התבוננות מבלי החפץ בקטרוג ימצא טעם בדברי.”
(ספר החינוך פרשת ראה מצווה תפח)
לאדם, מטבעו, יש צרכים שסיפוקם נחוץ לקיומו הפיזי: מזון ומשקה, לבוש מותאם למזג האוויר, מנוחה ושינה; ויש צרכים שסיפוקם נחוץ לקיומו הרוחני: לימוד תורה, פיתוח השׂכל והמחשבה, סיפוק בעמלו ועוד. עם הצרכים האלה נמנית גם השׂמחה. על חשיבותהּ הרבה של השׂמחה בעבודת ה’ כולהּ (לא רק בחגים) אנו לומדים מן הדברים האמורים בפרשת כי תבוא:
“וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ אֱ־לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱ־לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.”
(דברים כח, מה–מז)
ה’ מיידע את בני ישׂראל שאם לא יקיימו את התנאים שקבע בתורתו, יבואו עליהם קללות. מהי אותהּ אי־עמידה בתנאים? היא אמורה בשתי דרכים: “כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ אֱ־לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ” וגם: “תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱ־לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל”.
את הטענה המופנית כלפי מי שלא שמע בקול ה’ ולא קיים מצוותיו אפשר להבין ביותר מאשר דרך אחת: (א) מרוב השפע שהיה לך, היית עסוק בהבלי העולם הזה ולא עבדת את ה’ – לא למדת תורה, לא התמדת להתפלל ולתת צדקה כנדרש וכדומה; (ב) עבדת את ה’ וקיימת את כל הציוויים, אבל… בלא שׂמחה. זהו ההסבר שמציע רבנו בחיי:
“תחת אשר לא עבדת את ה’ א־להיך בשׂמחה. יאשימנו הכתוב בעבדו השי”ת ולא היתה העבודה בשׂמחה, לפי שחייב האדם על השׂמחה בהתעסקו במצות, והשׂמחה במעשׂה המצוה מצוה בפני עצמהּ, מלבד השׂכר שיש לו על המצוה יש לו שׂכר על השׂמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשׂאהּ בשׂמחה, ולכך צריך שיעשׂה אדם המצות בשׂמחה ובכוונה שלמה”.
בקיום מצווה המלֻווה בשׂמחה – מקיימים שתי מצוות, יש “כפל מבצעים”, לדוגמה: אכילת מצה בליל הסדר = מצווה אחת, אכילת המצה בשׂמחה = שתי מצוות; הנחת תפילין = מצווה אחת, הנחת תפילין בשׂמחה = שתי מצוות. המקיים מצווה בשׂמחה זוכה בשׂכר כפול: שׂכר על קיום המצווה עצמהּ וגם שׂכר על השׂמחה שבהּ קיים אותהּ.
חשוב לדייק: עבודת ה’ בלא שׂמחה – אינהּ נחשבת עבירה, אבל אין ספק שעבודה בשׂמחה מגבירה את ההשתדלות לעשות קצת יותר, להתקדם עוד קצת. השׂמחה מפיחה חיות ומרץ. כשאנחנו שׂמחים – אנחנו מתלהבים; ובלא שׂמחה – אנו נוטים לעשׂות את הדברים כדי לצאת ידי חובה, ולא מעבר לכך. כפי שהוסבר – גם לנשמה יש צרכים, וכיוון שנשמת היהודי קדושה – יש להּ צורך ברוחניות ובקרבה לה’. השׂמחה – עוזרת לספק את הצורך הזה.
איך לזכות ולהגיע לשׂמחה בעת עשׂיית המצווה? יש אנשים שדי להם בידיעה שה’ ציווה כדי לפעול בהתלהבות, ויש שקשה להם יותר. ומה יעשׂה מי שההתלהבות אינהּ מתעוררת בו מאליה? ילמד תורה. בלימוד התורה וביאוריה ימצא את הטעם והיופי של כל מצווה ומצווה, וההבנה תסייע לו לקיימן בשׂמחה. וכפי שלימד אותנו דוד מלך ישׂראל: “פִּקּוּדֵי ה’ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה’ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם” (תהלים יט, ט).
ואמרו חכמם שעשׂיית מצווה מתוך שׂמחה היא המפתח לקבלת פני שכינה:
“ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שׂחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שׂיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שׂמחה של מצוה”.
(בבלי, שבת ל ע”ב)
מכאן ששׂמחה של מצווה מקרבת אותנו לה’.
לפעמים מותר להיות עצוב…
כפי שנאמר בראש הדברים – מצב הרוח של כולנו איננו אותו מצב הרוח כל העת. חלים בו שינויים. יש שאנו חשים שׂמחה, ויש – שאנו עצובים. האם קיום מצוות בשעה שאנו עצובים אין לו ערך כי לא נעשׂה בשׂמחה? חלילה. מצב רוח ירוד עשׂוי להפריע לקיום המצווה. אין רצון, אין התלהבות, אין חשק… ואם בכל זאת האדם מצליח להתגבר על הקושי ולקיים – אין ספק שהקב”ה רואה במאמציו ובהשתדלותו ערך רב, ומסתבר שאם הצליח לקיים את המצוות באמצעותם – יהיה ראוי לשׂכר גדול מאוד – על המאמץ וההשתדלות, ועל קיום המצווה עצמהּ.
בעניין המאמצים חשוב להוסיף: נכון שלא תמיד יש בנו התלהבות וכדי לעשׂות פעולות מסוימות עלינו להתאמץ מאוד ולהתגבר על אי־הרצון ועל חוסר ההתלהבות. ואולם אחרי שגייסנו את המאמצים הרבים ועשׂינו – במקרים רבים נגלה שההתלהבות שנעדרה קודם לכן – שבה וניצתה בנו. כשהתחלנו לעשׂות – ההתלהבות התעוררה מחדש, וכעת אנו נעזרים בהּ וממשיכים לפעול.
העצב והצער – יש להם מקום בחיינו, והראָיה – יש ברכות שנקבעו למצבים כאלה:
“על בשׂורות רעות אומר: ברוך דיין האמת… חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.”
(בבלי, ברכות נד ע”א)
לכאורה, מדוע לברך על רעה שפקדה את האדם? משום שבזמן האירוע או קבלת הבשׂורה הוא מרגיש שדבר רע אירע לו, אבל ברבות הימים יגלה שהרעה הזאת לא הייתה אלא טובה (אלא שבאותו הרגע שקרתה, הוא לא היה מסוגל לראות זאת). הצער הוא רגש אנושי וחכמים מכירים בו ונותנים לו “לגיטימציה”, ולא זו בלבד אלא שיש אֵבֶל שנחשב עשׂיית כבוד, וזכותו גדולה כל כך – הוא מביא למחילת עוונות:
“דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר כדי שיבכה ערבונא שקלי מיניה אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשׂה.”
(בבלי, שבת קה ע”ב)
האֵבֶל על אדם כשר – ראוי ביותר. המתאבל עליו כראוי – זכאי למחילת עוונות. אלמלא היה האֵבֶל ראוי – בוודאי לא היה מובטח לאָבֵל שׂכר גדול כל כך. חכמים מסבירים שאם אדם לא מגיע להבנה זו בכוחות עצמו ואינו מצליח להביא את עצמו להתאבל כראוי, ייתכן שיקבל “שיעור פרטי” קשה ביותר, שיגרום לו להצליח: בניו ימותו בעודם צעירים. על מות בניו – בוודאי יחוש צער עמוק, ומתוך אותו הצער – ילמד להתאבל גם על מי שאיננו צאצא שלו אבל ראוי לו להתאבל עליו.
האדם איננו רובוט או מכונה חסרת רגשות. כשקורה לו דבר רע – הוא נעצב. העצב איננו שלילי. מן הפסוק “מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף” (משלי טו, א) הרב אלשיך לומד שבעצב יש מן התשובה, ומשום כך הוא מביא לסליחה. הכעס של ה’ על הָעָם בעקבות חטא העגל העציב את משה רבנו, וכשדיבר עִם ה’ וביטא את כאבו באומרו: “לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ” (שמות לב, יא), הצליח לעורר בה’ רחמים על הָעָם שחטא ומתוכם לבטל את כוונתו לכלותם: “וַיִּנָּחֶם ה’ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ” (שם, יד).
סוף דבר
שתיית משקאות טובים ואכילת מעדנים וגם שירה וריקודים מהנים את האדם ומספקים צורך נפשי שלו. כשאדם מצרף אליו את מי שדברים אלו חסרים לו ומשתף אותם בהנאה – הוא הופך את ההנאה שלו למצווה. וכך היא המצווה לשׂמוח בחגים – לא רק לשׂמוח אלא לְשַׂמֵחַ.
קיום מצוות ה’ מתוך שׂמחה כרוכה במקרים רבים במאמץ. כדי שהאדם יראה פרי בעמלו – יצליח להגיע לעבודת ה’ בהתמדה רבה – חשוב שיתעמק בלימוד המצוות, פרטיהן, טעמיהן ומטרותיהן. אם יעמיק בלימודו – יצליח להזדהות איתן, ואז ייקל עליו לקיימן בשׂמחה.
שלמה המלך, החכם באדם לימדנו: “עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד” (קהלת ג, ד). יש תקופות בחיי אדם שבהן עליו להתעצב. אם העצבות מתעוררת בשל צרות שפקדו את חברו – יש בעצב שלו ממד של מצווה. יהי רצון שה’ ישלח לנו הרבה זמני שׂמחה.
[1] רש”י בפירושו לוויקרא ז, יא.
[2] רמב”ם הלכות חגיגה פרק א הלכה א.
[3] רמב”ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה יח.
[4] ובימינו גם הנשים והילדים – הבשר והיין מסיבים להם הנאה ושׂמחה.