- מבוא
- פירוש הרמב”ם
- סיכום דברי הרמב”ם
- קדושה וטהרה אינם מושגים זהים
- פירוש הכוזרי
- היחס למוות בישראל לעומת הנצרות
- פירוש נוסף
מבוא
ענייני הטומאה והטהרה קשים להבנה, על אחת כמה וכמה בימינו, בהעדר בית מקדש. מהי מהות הטומאה והטהרה? לשם מה ציוותה עליהן התורה? ננסה להבין את פשרן מתוך עיון בדברי הרמב”ם במורה נבוכים ובדברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, ולבסוף נציע פירוש שלישי היונק משתי הגישות גם יחד.
ענייני טומאה וטהרה נידונים בתורה בכמה פרשות, והמשנה עוסקת בהם בסדר שלם מששת סדרי המשנה – סדר טהרות. הטומאה נוצרת ממקורות שונים המפורטים בפרשות השונות:
פרשת שמיני – בעלי חיים המטמאים במותם.
פרשות תזריע-מצורע – טומאת יולדת, מחלת הצרעת, זב, זבה ונידה.
פרשת חוקת – טומאת מת. אפשר לחלק את הטומאות לשלושה תחומים מרכזיים: טומאה הקשורה במוות או בפוטנציאל חיים שלא מומש, טומאה הקשורה במחלה וטומאה שמקורה במערכת המינית.
פירוש הרמב”ם
הרמב”ם עוסק בהלכות טומאה וטהרה ב”ספר טהרה” במשנה תורה – חיבורו ההלכתי המכונה גם “הי”ד החזקה” על שום ארבעה עשר ספריו.
בספרו מורה נבוכים, בחלק השלישי, הרמב”ם מקדיש חלק נרחב לפירוט העניינים שבהם עוסק כל אחד מספרי הי”ד החזקה. תחילה הוא מבאר בקיצור נמרץ את הרעיון הכללי העומד מאחורי כל אחד מהספרים, ובהמשך מפרט על כל ספר וספר. וכך כותב הרמב”ם בתמצית על ספר טהרה:
הכלל השנים עשר כולל המצוות התלויות בטומאות ובטהרות, והכוונה בכולם בכלל להתרחק מהיכנס למקדש כדי שיהיה לו בנפש גדוּלה, ויהיו יראים ופוחדים ממנו, כמו שאני עתיד לבאר (מורה נבוכים ג, לה).
על פי הרמב”ם המשמעות ההלכתית של הטומאה ממוקדת באיסור החל על הטמא להיכנס למקדש ולאכול קודשים – ומניעת הכניסה למקדש איננה תוצאת הטומאה כי אם הסיבה לקיומה!
בפרק מז הרמב”ם מרחיב על תכלית הטומאה, ומקדים כי אחד מעקרונות היסוד בתורה הוא הקלת הטורח בעבודות הא-ל:
ואומר שזאת תורת האלוה אשר נצטווה בה משה רבינו והתייחסה אליו לא באה [אלא] רק להקל העבודות והטרחים. וכל מה שאפשר שתדמה בקצתם שיש בו צער או טורח גדול אינו [אלא] רק מפני שאינך יודע המנהגים ההם והדעות הנמצאות בימים ההם. ראה ההפרש אשר בין שישרוף האדם את בנו לעבודת אלוקיו ובין שישרוף בן יונה לעבודת אלוקינו […] זאת היא הקדמה גדולה לא תסור משכלך.
התורה לא נועדה להקשות על עם ישראל או לגרום לו לטורח וסבל. אדרבה, התורה היא תורת חיים, ומצוותיה – לחיים ניתנו. לדוגמה, מכל חגי השנה רק באחד נצטווינו על עינוי הנפש – “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם” (ויקרא טז, כט), ובשאר המועדים נצטווינו לשמוח בבשר וביין.
התורה מלמדת אותנו לחיות חיי שמחה מאוזנים בחומר וברוח, באמצעות המצוות המתוות את הדרך הנכונה לילך בה. כך גם דיני הטומאה והטהרה באים להקל על האדם ולהיטיב עימו – בניגוד למנהגיהם של עובדי האלילים שהרבו צער וטורח על מאמיניהם.
אחרי הקדמה זו הרמב”ם מבהיר כי מטרת הטומאה היא להביא ליראת המקדש, ולכן הרבתה התורה את הטומאות, עד שלמעשה רוב האנשים טמאים רוב הזמן:
ואחריה אומר: כבר בארנו שהכוונה כולה הייתה במקדש – להתחדש בו התפעלות לבוא אליו ושיירא ויפחד, כאומרו “ומקדשי תיראו”. וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו יחסר מה בנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות. כבר העירו החכמים זיכרונם לברכה על זה העניין ואמרו שאין טוב להיכנס למקדש בכל עת שירצה – וסמכו זה לאומרו “הוקר רגליך מבית רעך פן ישבעך ושנאך”. ומפני שהייתה זאת הכוונה הזהיר הא-לוה יתברך הטמאים מהיכנס למקדש עם רוב מיני הטומאות עד שכמעט לא תמצא אדם טהור, רק מעטים. […] ויהיה זה כולו סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת. וכבר ידעת אומרם “אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל”. ובאלו הפעולות תתמיד היראה ויגיע ההִפָּעלות המביא לכניעה המכוונת. אילו יכולנו להיכנס לבית המקדש בכל עת היה ליבנו גס חלילה בו ובקדושתו, כדבר שרגילים בו. הכניסה לבית המקדש צריכה להיות אירוע מיוחד שהנפש מתפעלת ממנו, ומשום כך ניתנו לנו דיני טומאה וטהרה המצמצמים עד מאוד את ההזדמנויות להיכנס אליו. בהגיע העת המיוחדת לעלות למקדש נכין עצמנו למאורע בגיל וברעדה – וניטהר כפי שציוותנו התורה.
סיכום דברי הרמב”ם
הרמב”ם מוסיף כי בכל טומאה יש גם צד מאוס שיש להתרחק ממנו,[1] ולאחר מכן מסכם:
ועלו בידינו מאלה המשפטים תועלות גדולות ורבות:
אחת מהם – להתרחק מן הכיעור והמיאוס;
והשנייה – שמירת המקדש;
והשלישית – לישא פנים למנהג המפורסם, כי היה מטורח הצאבה [כת של עובדי אלילים] הגדול בעניין הטומאה מה שתשמעהו עתה;[2]
והרביעית – להקל הטורח ההוא מעל האדם ושלא ימנעהו עניין הטומאה והטהרה מעסק מעסקיו. כי זאת המצווה של טומאה וטהרה אינה נתלית [אלא] רק במקדש וקדשיו לא בזולתם – “בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא” – אבל לזולתם אין חטא עליו אם יישאר טמא כל אשר ירצה ויאכל חולין טמאין כמו שירצה.
על פי הרמב”ם אין כל חובה להיות טהורים כל הזמן, אפשר לחיות את החיים בטבעיות, ולהתעלות בטהרה בזמנים המתאימים. התורה אינה מעודדת את האדם להיות טהור בכל רגע ורגע – “כי זאת המצווה של טומאה וטהרה אינה נתלית רק במקדש וקדשיו לא בזולתם […] אבל לזולתם אין חטא עליו אם יישאר טמא כל אשר ירצה ויאכל חולין טמאין כמו שירצה”. דיני התורה מלמדים אותנו למזג בין חיי השגרה לשיאי ההתעלות. לדוגמה, לפני מעמד הר סיני נצטוו ישראל להיטהר ולפרוש מנשותיהם: “הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה” (שמות יט, טו) – היטהרו והתקדשו לקראת קבלת התורה. ואולם לאחר המעמד ציווה הקב”ה את משה: “לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם” (דברים ה, כו), כלומר שובו לחיי פרייה ורבייה עם נשותיכם,[3] חיים של בני אנוש.[4]
[1] “ואלו כולם גם כן דברים מכוערים נמאסים – רצוני לומר נדה וזב וזבה ומצורע ומת ונבלה ושרץ ושכבת זרע” (מו”נ ג, מז).
[2] בהמשך הרמב”ם מפרט את הטרחות הרבות של עובדי האלילים בענייני טומאה.
[3] ראו סנהדרין נט, ב.
[4] וראו את דברי המלבי”ם על הפסוק: “לכן לך אמור להם שובו לכם לאהליכם שתופסק מכם המלאכיות וההתפשטות מן החומר ותשובו להיות בני אדם”.
קדושה וטהרה אינם מושגים זהים
הציווי שמצווה התורה על הקדושה המתמדת אינו מתייחס לטהרה למקדש, כפי שמדגיש הרמב”ם בהמשך הפרק:
אמנם אמרו יתברך “והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני” אינו בעניין טומאה וטהרה כלל. לשון ספרא: “זו קדושת מצוות”. וכן מה שאמר “קדושים תהיו” – אמרו [חז”ל] “זו קדושת מצוות”.
כמובן שיש לחיות חיים של קודש – בקיום מצוות התורה והליכה בדרכיה, אך אין תביעה לחיות תמיד בגובהי מרומים, שכן חיים ברמה תמידית של קדושה ורוממות עשויים להפוך את הקדושה לחולין ולטשטש את הרגישות שבהבדלה בין קודש לחול. התורה מגדירה את המועדים שבהם יש להיטהר ולהתקדש לעלייה למקדש: “שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת” (דברים טז, טז), ובין לבין אפשר לחיות את החיים בטבעיותם מתוך קדושת המצוות.
הבנה זו מתבטאת היטב בדיני היולדת:
אישה שילדה אינפירוש הכוזריה רשאית להיכנס למקדש מייד לאחר הלידה. בתחילה דינה כדין נידה והיא אסורה גם על אישהּ, כדי שתוכל להשקיע את כל כולה בטיפול בתינוק החדש. לאחר מכן, אחרי ימים של ציפייה, היא ואישהּ מותרים זה לזה אף אם עודה מדממת, אך עדיין אסור לה להיכנס למקדש. רק לאחר 40 יום מלידת הבן או 80 יום מלידת הבת – היולדת רשאית להיכנס לבית המקדש. התורה מקדשת את חיי הזוגיות והאימהות ומבהירה: לכול זמן! עת להתמסר למשפחה ולפיתוח העולם, ועת להתעלות.
פירוש הכוזרי
התייחסותו של הכוזרי לטומאה שונה מאוד מזו של הרמב”ם, ומדגישה בעיקר את הזיקה של הטומאה למוות.
אחת הנקודות המרכזיות בדרכו של הכוזרי היא הדגש על “העניין הא-לוהי” – הסגולה המיוחדת הקיימת בעם ישראל. לכל יהודי יש עניין א-לוהי ויכולת להגיע לרמה רוחנית גבוהה מאוד, וכדי להגיע לכך צריך לקיים מצוות. חלק מהמצוות קשורות בטומאה וטהרה, שהן דרכים לגלות את העניין הא‑לוהי שבתוכנו.
הטומאה החמורה ביותר היא טומאת מת – העדר חיים. גם שאר הטומאות הקלות יותר קשורות כולן למוות: נידה – ביצית שלא הופרתה; בעל קרי – שכבת זרע שבמקום לתת חיים הלכה לאיסור; מחלת הצרעת – חלק מהגוף שמת. גם טומאתה של היולדת המביאה חיים לעולם נעוצה בחיים שהיו בתוכה ואינם חלק ממנה עוד. עם ישראל אוהב את החיים, ובהעדר חיים מופיעה הטומאה.
אמר החבר: כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין העניין הא-להי, וראוי שלא נטרח לבקש עילת אלה הגדולות והדומה לזה. אבל אני אומר […] שאפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת והזרע הנפסד כן, מפני שהיה בעל רוח טבעי מוכן להיות טיפה שיהיה ממנה אנוש […] ורובנו משתנה מקרבת המתים והקברות, ומתבלבלת נפשנו זמן מה בבית אשר היה בו מת […] (ספר הכוזרי ב, ס). עם ישראל הוא עם חפץ חיים, ולכן עליו להתרחק מהטומאה ככל יכולתו – כי הטומאה קשורה במוות, והמוות מייאש. הקב”ה חפץ בחיותנו, וכדי שלא נישאב אל הייאוש של המוות זיכתה אותנו התורה בדיני טהרה המזכים את הנטמא, שהתרחק מהחיים, להיטהר ולשוב לחיוּתו.
היחס למוות בישראל לעומת הנצרות
ישנו הבדל גדול בין ישראל לעמים ביחס לחיים ולמוות. הבדל זה הומחש למשפחתנו בחוויה אישית. לפני שנים רבות הפליג סבי זצ”ל באונייה בדרכו לארה”ב, אך בהיותו בלב ים לקה בהתקף לב. האונייה פנתה לנמל הקרוב ביותר, וסבי הורד מהאונייה והובהל לבית החולים. בניו, אבי ודודי, הגיעו אליו במהירות האפשרית וניסו לפעול בכל דרך לרפואתו, ופנו לשם כך לפרופסור הבכיר בבית החולים. הפרופסור היה קתולי אדוק, ובנו היה כומר. הוא הופתע מנחישותם הרבה להשאיר את אביהם בחיים והציע להם להשקיע את המאמצים בהכנה רוחנית למותו במקום בשמירה על חייו. אבי זצ”ל תיאר כי טענה זו הבהירה לו את ההבדל התהומי בין היהדות לנצרות: בעיני הנוצרים החיים הם דבר שלילי, וכל התענוגות והנאות החיים מנוגדים לאידיאל. לעומת זאת היהדות רואה בחיי אנוש את הדבר היקר ביותר והקדוש ביותר עלי אדמות, ויפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.
פירוש נוסף
גישתם של הכוזרי והרמב”ם הפוכות זו מזו. על פי הרמב”ם הטהרה היא מעלה השמורה לכניסה למקדש, אך אין בה חיסרון מעצם עצמה והיא אינה נדרשת בחיי השגרה. לדעת רבי יהודה הלוי הטהרה היא המאפשרת חיים, ואילו הטומאה היא חידלון ומוות. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
לצד שתי הגישות הללו נציע הסבר נוסף, הרואה בטומאה ובטהרה שני כוחות חיוניים הדרושים זה לזה ומזינים זה את זה.
הטומאה והטהרה אינן כוחות נפרדים הנלחמים זה בזה, אלא חלק ממערכת כוללת של התמודדות האדם עם העולם. באמצעות דיני טומאה וטהרה ההלכה מסייעת לאדם להתמודד עם כוחות החיים החזקים ממנו.
האדם ניצב מול כוחות רבים בעולם וזקוק לשליטה על חייו. הוא צריך להסתדר עם קשיי הקיום, הפרנסה, המשפחה, החברה, האמונה והרוחניות – ולהמשיך להתקדם ולחיות בדרך הנכונה והטובה ביותר. ההתמודדות היומיומית אינה פשוטה, אך רוב האנשים מצליחים בדרך כלל לנהל את חייהם באיזון ובשליטה אל מול כל הקשיים.
ואולם ישנם שלושה תחומים החורגים משליטתו של האדם:
התחום הראשון הוא המוות. מיום היוולדו יודע האדם שימות ביום מן הימים, וכמוהו גם האנשים הקרובים אליו. עצם הידיעה שהמוות אורב בפינה ועתיד לגדוע את מהלך חייו, את חלומותיו ואת שאיפותיו, יכולה להביא את האדם לידי ייאוש.
התחום השני הוא היצרים המיניים. דם הנידה באישה וזיבת הקרי בגבר הם התזכורת התמידית שהמערכת המינית אינה בשליטתו המוחלטת של האדם. זהו כוח טבעי שעימו הוא מתמודד, והוא עלול להכשילו בכל רגע.
התחום השלישי הוא המחלות. האדם עלול לגלות ביום בהיר שהוא או אחד מקרוביו חלה לא עלינו, ומשם מתחילה התמודדות נוראה.
מול שלושת התחומים הללו עלול האדם לחוש חסר אונים, והניסיונות להתמודד עימם עשויים לגרום לו לאיבוד עשתונות. על כן באה התורה ומבהירה: אין מדובר בכוחות חיצוניים המנותקים מן החיים, גם הם חלק ממעגל החיים, גם הם חלק מהטבע – וחלק ממערכת הלכתית ברורה ויציבה. כאשר האדם נתקל באחד מן התחומים הקשים הללו הוא יודע בדיוק כיצד עליו לנהוג – שהרי התורה מדריכה אותו! אכן יש מציאות של “טומאה” בעולם, של חוסר אונים, של עמידה חלשה מול כוחות איתנים, אך היא חלק מן המערכת הכוללת של המציאות.
התורה מציידת את האדם בכלי התמודדות וכביכול אומרת לו: אינך לבד! כולם בעולם הזה מתמודדים עם כוחות חזקים, אך ישנם כללים הלכתיים מדויקים שיעזרו לך לפעול בדרך הנכונה ביותר בזמנים הקשים. ההלכה נותנת משמעות גם לדברים שהם לכאורה מחוץ לשליטתו של האדם.
וניתן להעמיק ולהוסיף עוד: תכונות נפשו של האדם גורמות לו שלא יהיה במצב סטטי. יום אחד הוא שמח ללא סיבה ולמחרת הוא מצוברח, יום אחד הוא מרגיש מוצלח וביום אחר הוא שוקע בעצבות ובדיכאון. לכאורה נראה הדבר כקלקול, כהתנהלות לא בריאה, אך מחשבה זו בטעות יסודה. אדרבה, התנודה התמידית מאפשרת לאדם לבחון את מקומו, להתקדם ולהתעלות צעד אחר צעד. האדם נע בעליות וירידות, בהתנהלות של רצוא ושוב, ודווקא מתוך כך הוא מצליח לעלות ולשפר את מצבו. “כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם” (משלי כד, טז), ומדוע שייפול? משום שכל נפילה היא הכנה לעלייה שתבוא אחריה.
תופעה זו מוכרת היטב במישור הרוחני. יום אחד אנו מרגישים קרובים אל הקב”ה, מצליחים ללמוד תורה בעמקות, להתפלל בכוונה ובדבקות, ולמחרת מרגישים ריחוק והסתר פנים. זוהי מערכת בריאה שבה האדם נופל וקם, וכאשר הוא מתרומם מן הנפילה הוא מצליח להגיע לגבהים שלא הצליח להגיע אליהם קודם. זהו התהליך של טומאה וטהרה, של התרחקות והתקרבות, של ירידה ועלייה, וחוזר חלילה. מתוך הנפילות מתגלה עולם חדש ומרומם יותר, וכל טומאה מביאה אחריה משב רוח של טהרה גדולה שתבוא אחריה.