תורת חיים – מהותו ומרכזיותו של לימוד התורה

• פתיחה
• מרכזיות הלימוד
• תורת חיים
• מושבע ועומד מהר סיני
• חידושו של הר”ן
• ברכות התורה – קושיית התוספות והבית יוסף
• סיכום

פתיחה

מרכז הווייתו של העם היהודי סובב סביב לימוד התורה. זוהי תופעה שאינה קיימת בשום אומה או דת אחרת. אומנם גם במקומות אחרים בעולם אנשים לומדים, אך הלימוד נובע בדרך כלל מתוך עניין אישי, או שהוא נועד לרכישת מקצוע. לעומת זאת בעם ישראל הלימוד הוא מצווה – חובה דתית המוטלת על כל יהודי ויהודי. חשיבותו של הלימוד מופיעה כבר אצל אברהם אבינו: “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (בראשית יח, יט). הקב”ה בחר באברהם אבינו בידיעה שהוא ילמד את בניו, וכך יעביר את המסורת לדורות הבאים. הקשר הבין-דורי המתבצע דרך הלימוד הוא ייחודו של עם ישראל.

מרכזיות הלימוד

בנאומו לפני הכניסה לארץ מדגיש משה רבנו לעם ישראל את חשיבותם של לימוד התורה והחיים על פיה:

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה’ אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כׇּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה’ אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ה-ח).

לעם ישראל יש א-ל שמקשיב לתפילותיו, ויש לו תורה שעליו ללמוד, שבאמצעותה הוא יודע מהו רצון הא-ל. התורה מכוונת את חייו הלכה למעשה.

משה רבנו מוסיף ומזהיר את העם:

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ (שם פס’ ט). הרמב”ן מפרש פסוק זה כמצוות עשה לזכור את מעמד הר סיני, ואילו הרמב”ם רואה בו מצוות עשה ללמד את הבנים ובני הבנים תורה. על פי שני הפירושים לימוד התורה הוא העומד במרכז החיים היהודיים.

תורת חיים

במצוות תלמוד תורה יש דגש מיוחד על עצם הלימוד:

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (שם ו, ז).

התורה דורשת מהאדם למלא את חייו בתורה. בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ – עיין בספר, וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ – שמע שיעור באוזניות, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ – לפני השינה ובהשכמת הבוקר – למד משנה או הלכה יומית. זהו גם הפירוש של הפסוק בספר יהושע: “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה” (יהושע א, ח). אין זו המצאה חדשה של יהושע, הרעיון רמוז ומפורש כבר בתורה.

ועם זאת יש לזכור כי כמעט בכל מקום שבו מוזכרת מצוות הלימוד היא מקושרת למעשה, למשל: “וְאֹתִי צִוָּה ה’ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ” (שם ד, יד).

התמסרות ללימוד התורה אינה מבטלת חלילה את כל החובות המעשיות המוטלות על האדם – שירות בצבא, כיבוד הורים, ביקור חולים, שמחת חתן וכלה, הנחת תפילין ועוד. אדרבה, לימוד התורה הוא המנוע לקיומן של המצוות מתוך הבנה ומתוך חיבור. “תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה” (קידושין מ, ב).

בשונה מכל לימוד אקדמי הנותר חיצוני לאדם, לימוד התורה חודר פנימה ומשפיע על מהותו של האדם. תלמיד הלומד במתמטיקה על משולשים אינו הופך למשולש, אך כשיהודי לומד תורה – הוא נהפך לבן תורה. היהדות היא דרך חיים המקיפה את כל מעגלי הקיום. היא אינה מצמצמת את עצמה לתחומי בית הכנסת ובית המדרש, ואינה באה לידי ביטוי רק בשבתות ובמועדים. היא נוכחת בבית, בעסקים, ובכל תחומי החיים. אנו חיים על פי התורה, ומעולם אין אנו נמצאים מחוץ לתחומה.

מושבע ועומד מהר סיני

הגמרא במסכת מנחות, שרבים נוהגים לצטט, נראית כמקלה בחובת הלימוד:

תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ” (מנחות צט, ב).

לכאורה מבואר שאדם הקורא קריאת שמע בלבד יוצא ידי חובה מצוות תלמוד תורה, אולם חשוב להבין שזו הוראת שעה בלבד, כאשר אין ברירה אחרת. לדוגמה, חייל בשדה הקרב שזמנו דחוק ביותר יוצא בוודאי ידי חובה בקריאת שמע, אך בחיי השגרה הרגילים אין זו הדרך הרצויה לקיום מצוות לימוד התורה.

כדי להבין זאת נעיין תחילה בגמרא במסכת נדרים, ומתוכם נגיע לדברי הר”ן המבהירים את עומק חובת לימוד התורה:

מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנאמר “נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ” (תהלים קיט, קו). והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא! אלא הא קא משמע לן, דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה (נדרים ח, א).

מה משמעותה של שבועה לקיים מצוות, אם האדם כבר מחויב בהן מן התורה? חכמינו מסבירים שיש ערך פסיכולוגי בשבועה: היא מזרזת את האדם לקיים את המצווה.

הגמרא ממשיכה ודנה בנדר שאדם נודר ללמוד פרק מסוים או מסכת מסוימת:

אמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו – נדר גדול נדר לא-להי ישראל.

כיצד יכול אדם לנדור על דבר שהוא מחויב בו בלאו הכי? הלוא חובת לימוד התורה חלה על האדם מהר סיני!

תשובת הגמרא:

הא קא משמע לן, כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה. לכאורה, מאחר שאדם יכול לצאת ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית בלבד, הרי שהתחייבותו ללמוד מסכת מסוימת היא מעבר לחובתו המינימלית, ולכן יש תוקף לשבועתו.

חידושו של הר”ן

ואולם הר”ן מפרש אחרת:

מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו. ואמרינן בפרק קמא דקדושין (ל, א) תנו רבנן: “וְשִׁנַּנְתָּם” – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו. וקריאת שמע שחרית וערבית לא סגי להכי.

הר”ן מבהיר שאדם איננו נפטר מחובת לימוד התורה בקריאת שמע בלבד. אדרבה, כל אדם חייב ללמוד תמיד, ביום ובלילה, לפי כוחו. השימוש בפועל “וְשִׁנַּנְתָּם” מלמד שדברי התורה צריכים להיות חדים בפיו של האדם, כך שאם ישאלוהו שאלה הוא יידע לענות עליה מייד. בקיאות כזו בוודאי דורשת הרבה יותר השקעה מדקות ספורות בבוקר ודקות ספורות בערב!

אם כן, מדוע בכל זאת השבועה חלה? הר”ן מסביר:

אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא, דכל מידי דאתא מדרשא, אף על פי שהוא מן התורה, כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא – שבועה חלה עליו.

דבר שנכתב בתורה במפורש (כמו הנחת תפילין או שמירת שבת) נחשב “מושבע ועומד מהר סיני”, ועליו לא חלה שבועה נוספת. אולם דבר הנלמד מדרשה (כגון איסור חצי שיעור), אף שהוא מן התורה, השבועה חלה עליו.

הציווי המפורש במילות הפסוקים הוא רק “בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ” – היינו קריאת שמע שחרית וערבית, ואילו החיוב להרבות בלימוד, כל אדם לפי כוחו, נלמד מדרשת חז”ל על פסוקי התורה.

אי לכך כאשר אדם אומר “אקרא קריאת שמע שחרית וערבית” אין משמעות לשבועתו, כי על דבר המפורש בתורה הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני. אך אם אדם נשבע ללמוד פרק מסוים או מסכת מסוימת שבועתו מתקיימת, משום שחובת לימודה של המסכת המסוימת שבחר אינה מפורשת בתורה.

המשמעות המעשית

חידושו של הר”ן הוא חידוש עצום: בכל מקום ובכל מצב, יש חובה מן התורה על כל יהודי להרבות בלימוד תורה כפי יכולתו. החובה להרבות בלימוד איננה נחלתם הבלעדית של צדיקים ותלמידי חכמים או של החפצים להיות מוכתרים בכתר תורה, אלא של כל איש מישראל. הבנה זו משמעותית גם בזמנים של יציאה מהשגרה. חשוב לנפוש מפעם לפעם ולהרגיע את הנפש, אך גם בחופשה ראוי לכל אדם לקבל עליו לימוד כלשהו – מסכת מסוימת, כמה משניות, חומש עם פירוש רש”י, נ”ך או לימוד הלכה. כל אחד לפי חשקו ויכולתו, בלי נדר, מתוך ידיעה שזו מצווה של ממש.

ברכות התורה – קושיית התוספות והבית יוסף

בגמרא נאמר:

אמר רב יהודה אמר שמואל: השכים לשנות, עד שלא קרא קריאת שמע צריך לברך, משקרא קריאת שמע אינו צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה (ברכות יא, ב).

הגמרא מבהירה כי ברכת אהבה רבה שקולה לברכות התורה, ומי שברך אותה אינו צריך לשוב ולברך על לימוד התורה בהמשך היום.

קושיית התוספות

התוספות תמהים על קביעה זו: הלוא אנו מברכים ברכת התורה בתפילת שחרית, ולאחר מכן הולכים לעבודה. רק מאוחר יותר – לפעמים כעבור כמה שעות – אנו מתחילים ללמוד. האומנם הזמן הרב שעובר בין הברכה ללימוד אינו נחשב הפסק?

תירוץ התוספות

בתירוצם מביאים התוספות תחילה את דברי הירושלמי, שלפיהם ברכות קריאת שמע פוטרות מברכת התורה כל היום בתנאי שהאדם למד מייד אחרי התפילה, אך דוחים את שיטתו: “לא קיימא לן כאותו ירושלמי”.

אם כן, במה שונה מצוות לימוד התורה משאר המצוות, למשל ממצוות סוכה הטעונה ברכה בכל ארוחה מחדש?

ואם תאמר מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה? ויש לומר דשאני תורה שאינו מייאש דעתו, דכל שעה אדם מחויב ללמוד, דכתיב “וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה”, והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה.

בחג הסוכות אין חובה לאכול בכל עת. כל ארוחה בסוכה היא מצווה חדשה, ולכן צריך לברך “לישב בסוכה” בכל פעם מחדש. לעומת זאת מצוות תלמוד תורה היא מצווה רצופה, שכן אנו מחויבים ללמוד כל הזמן. אף שבפועל אין אנו לומדים בכל רגע, חובת לימוד תורה חלה על כל היום כולו, ולכן הברכה בבוקר פוטרת את כל היום.

קושיית הבית יוסף

הבית יוסף מתמודד גם הוא עם שאלת ההפסק בין הברכה ללימוד:

וקשה לי דמאי שנא מברכת המוציא שאם הפסיק בין ברכה לאכילה צריך לחזור ולברך, ומשמע שכן הדין בברכות המצות שאם הפסיק בין הברכה לעשיית המצוה צריך לחזור ולברך?! (בית יוסף אורח חיים, מז, ו). בכל המצוות הברכה צריכה להתקיים סמוך לקיום המצווה – “עובר לעשייתה”, ואם לא התקיימה המצווה מייד הברכה בטלה ויש לחזור ולברך לפני קיום המצווה בפועל. מדוע הדין שונה בברכה על מצוות לימוד התורה?

תירוצי הבית יוסף

• ברכה על אכילה באה לפני האכילה והיא המאפשרת את האכילה, וכמוה שאר ברכות המצוות, המשמשות מעין “שער כניסה” למצווה. כדי שיהיה ברור שהברכה מקושרת למצווה אין להפסיק ביניהן, אחרת עלולים לחשוד שהמצווה נעשתה ללא ברכה כלל. לדוגמה, כשאדם אוכל תפוח בלי ברכה הדבר ניכר לעין כול, ואיש לא יחשוב שהוא ברך לפני שעה על התפוח שהוא אוכל עכשיו.

לעומת זאת מצוות תלמוד תורה איננו מצווה רגעית אלא מצווה שמתפרסת על כל היום כולו. על כן, כשרואים אדם לומד תורה תמיד אפשר להניח שהוא למד כבר קודם – ובוודאי ברך על לימודו הראשון, כשהתחיל במצווה.

• רוב המצוות מורכבות מפעולה ממוקדת שיש לה התחלה וסוף, ואליה מתייחסת הברכה: אכילה, נטילת ידיים, הנחת תפילין וכן הלאה. כשאדם מברך על מצווה כלשהי אך אינו מקיים אותה מייד אין לברכה על מה לחול, והיא בטלה – ולכן בעשיית המצווה בפועל יש לברך שנית. אולם ברכת התורה שונה: לשון הברכה “אשר קדשנו וציוונו לעסוק בדברי תורה” מעיד כי היא אינה ברכה על עצם הלימוד אלא על החובה ללמוד, הקיימת בכל רגע. לכן אף אם לא למד מייד אין ברכתו ברכה לבטלה, שכן בשעת הברכה הוא היה מחויב ללמוד, ולא היה כל הפסק בין הברכה לחלות המצווה.

אפשר לומר עוד כי ברכת התורה היא למעשה ברכת הודיה ולא ברכת המצוות. כאשר אנו מברכים “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה” אנו משבחים את הקב”ה מתוך שמחה והודיה על שציווה אותנו לעסוק בתורה. בכך שונה ברכה זו מברכות המצווה, שצריכות להתקיים סמוך לפעולת המצווה.

סיכום

לימוד התורה עומד במרכזה של הזהות היהודית. מפסוקי התורה, דרך דברי הר”ן, התוספות והבית יוסף, אנו לומדים שכל יהודי, בכל מצב ובכל רמה, חייב בלימוד תורה.

אין זו חובה מינימלית של פסוק אחד בבוקר ופסוק אחד בערב, אלא קריאה למלא את החיים בתורה – “בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ”. כל אחד ילמד כפי יכולתו, לפי נסיבותיו ולפי כוחותיו, בהבנה שתורתנו איננה רובד אחד במארג חיינו אלא תורת חיים המקיפה את כל מעגלי קיומנו. ברכת התורה שאנו מברכים בכל בוקר – “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה” – היא ברכה על החיוב המתמיד והתמידי לעסוק בתורה, לחיות אותה ולהפוך אותה למרכז חיינו.